<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית ראשון שער ראשון</h1>
<h2>דף ג.</h2>
שנינו בפרק ראשון דשחיטת חולין הכל שוחטין ושחיטתן כשירה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן, וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה. ודייקינן עלה בגמרא (ב', ב') מדקתני ושחיטתן כשירה דיעבד, מכלל דהכל שוחטין לכתחילה הוא, דאי דיעבד תרתי למה לי. ופרשה אביי (ג', א') הכל שוחטין ואפילו כותי ובישראל עומד על גביו, אבל יוצא ונכנס לא ישחוט, ואם שחט חותך כזית בשר ונותן לו, אכלו מותר לוכל משחיטתו. ורבא נמי אוקמה בכותי ואפילו בישראל יוצא ונכנס, אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית בשר ונותן לו. ותרוייהו סבירא להו דאכתי לא גזרו על שחיטת הכותיים. ואנן הא קיימא לן דשחיטת כותי אסורה ואפילו ישראל עומד על גביו, לפי שעשאום גוים גמורים וכדאמרינן התם בההוא פירקא (ו', א') רבי יצחק בר' יוסף שדריה ר' אבהו לאייתויי חמרא מבי כותאי, אשכחיה ההוא סבא אמר ליה לית כאן שומרי תורה, הלך ר' יצחק בר' יוסף וספר דברים לר' אבהו, הלך ר' אבהו וסיפר לפני ר' אמי ור' אסי, ולא זזו משם עד שעשאום גוים גמורים. לפי שבדקו ומצאו שקילקלו כולם מעשיהם ונעשו גוים גמורים. וכדגרסינן בירושלמי דמסכת ע"ז (פ"ה, ה"ד) כותאי דקיסרין בעו מר' אבהו אבותיכם היו מסתפקין משלנו, אתם מפני מה אין אתם מסתפקין משלנו, אמר להם אבותיכם לא קילקלו מעשיהם ואתם קילקלתם מעשיכם. ושחיטת צדוקי ובייתוסי כתב הרב ר' משה בר' מיימון ז"ל (פ"ד משחיטה הט"ז) אם הוא מומחה, בישראל עומד על גביו מותר לאכול משחיטתו, כדינא דכותיים קודם שנמנו עליהם ואסרום. ומסתברא שאם עבר ושחט בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה, ואפילו חתך כזית ונתן לו ואכלו אין אוכלין משחיטתו. ואע"פ שהחזיקו במצוות השחיטה, משום דדרסה חלדה הגרמה ועיקור לא כתיבי, וכל דלא כתיבא אע"ג דאחזוק לא סמכינן עלייהו. דהא לגבי כותיים פלוגתא דרשב"ג ורבנן היא, כדתניא (ד', א') מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, ר' אלעזר אוסר לפי שאין בקיאין בדיקדוקי מצוות כישראל, רשב"ג אומר כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל. ואוקימנא פלוגתיהו בדאחזוק ולא כתיבא, דתנא קמא סבר דווקא בכתיבא כמצה, הא לא כתיבא לא ואע"ג דאחזוק, ורשב"ג סבר כל שהחזיקו בה ואע"ג דלא כתיבא. וקיימא לן כרבנן. והילכך לענין שחיטה אע"ג דאחזוק לא סמכינן עליהו ואפילו בחותך כזית ונותן לו. ודכותה בצדוקי ובייתוסי.
ואשה ועבד בודקין סכין לעצמן ושוחטין לכתחילה בפני עצמן כאנשים. ובכלל הכל שוחטין דמתניתין איתנהו ואפילו בשאין אחרים רואין אותן, מדקתני חוץ מחרש שוטה וקטן ולא תני נשים ועבדים בהדייהו. ותנן בשחיטת קדשים (זבחים ל"א, ב') כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשירה, שהשחיטה כשירה בזרים בנשים ועבדים ובטמאים, וכשירה בלא אחרים רואין אותן משמע. והאי דקתני שהשחיטה כשירה דמשמע דיעבד, הא אמרינן (בפסחים) [בזבחים] דמשום טמאים דקתני בהדייהו תני לה בדיעבד, דטמאין לכתחילה לא משום דחיישינן שמא יגע בבשר כדאיתא התם. והדין נותן דעד אחד נאמן באיסורין (גיטין ב', ב'), ואפילו עבד ואפילו אשה. והא דתניא בפסחים פרק קמא (ד', א') הכל נאמנין על בדיקת חמץ ואפילו נשים ועבדים וקטנים, ומסיק התם כגון דאמרי אנן בדיקניה ומשום דבדיקת חמץ דרבנן והמנינהו רבנן בדרבנן, דמשמע הא בדאורייתא לא מהימני. לא היא, דהתם היינו טעמא משום דבדיקת חמץ הוי טירחא יתירא, שהיא צריכא בדיקת חורין וסדקין, ונשים ועבדים עצלים הם, ומימר אמרי חמץ בחורין ובסדקין ליכא, ויש לחוש שמא לא יבדקו יפה, ואי לאו דבדיקת חמץ דרבנן לא סמכינן עליהו. וכדגרסינן בירושלמי (פסחים פ"א, ה"א) עלה דההיא לית כאן נשים, מתוך שהן עצלניות בודקות כל שהן. פי' אין כאן נשים, שהנשים נאמנות הן באיסורין כעד אחד ואפילו בשל תורה, אלא בגררא דקטנים נקט נשים ועבדים, ופריק שפיר אית כאן נשים, דמתוך שהן עצלניות בודקות כל שהן, ואילו הוה בדיקת חמץ דאורייתא לא מהימני. וטעם זה מספיק גם לעבדים, כדאמרינן עשרה קבין עצלות ירדו לעולם תשעה נטלו עבדים. ואם תאמר עוד והא אנן תנן (עירובין נ"ח, ב') אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל, כלומר לפי שהתחומין דרבנן, דאלמא כל בדאורייתא לא מהימני. לא היא, דהתם נמי היינו טעמא לפי שמדידת תחומין צריכא בקיאין לדקדק בקידור וריבוע והבלעה, ואילו הוו תחומין דאורייתא לא הוו מהימני, דדילמא אף הן מדדו וטעו, או שראו מודד מי שאינו בקי וטעה, הא בעלמא אפילו בדאורייתא מהימני. ומעשים בכל יום שאנו סומכין עליהן בניקור גיד וחלבים ומליחה, ואע"פ שהן דאורייתא וניקור בשר צריך טירחא יתירא, אלא שהן יודעות שיש חלבים וגידים וחוטין שצריך לחטט אחריהן ובודקות יפה יפה.
